נגעי בית

נגעי בית שייך רק בארץ ישראל.
לפי רבי יהודה, נגעי בית נחשב בעצם כברכה וככך מופיע בכתוב לשון “נתינה”; ״ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם״, עניין הטוב הנסתר שישנה בנגעי בתים פורש בכמה אופנים ולא נאריך בשיטות הללו עכשיו.

לפי פרשנות התורה והמצווה (ספרא מצורע ס״ק עה), רבי יהודה הבין לשון נתינה כדבר שבא ע״י סדר טבעי בדווקא, ולפי זה מסתבר שתיאור הנגע איננו דבר ניסי ושמימי אלא נגע שמוחש ומוגדר בטבע. וכן רק נגע בית שבא על ידי סדר טבעי מטמא, (ולא נגעים שבאים על ידי רוח או כישוף -אם שבימינו לא מובן איך יופיעו נגע בבית על ידי רוח או כישוף).

התורה קובעת כי יש בראיית נגעי בתים דרישה שדווקא כהן קובע הנגע כאחד מסוג הטמא או כנגע שלא מטמא, יש פרשנים שהסבירו שהדבר נחשב ככבוד לכהן ויש סברו שאין ראיית נגעים דבר מכובד.

לפי הגישה שיש בראייה כבוד, הכבוד מתבטא בזה שבעל הבית אינו מורשה -ואפילו בעל בית שהוא גם תלמיד חכם- לנקוב באמירה שיש כאן נגע, אלא הוא חייב להיכנע לומר כנגע. וכבוד זה הוסבר בפרשנות (כלי יקר) כי אנשי הכהונה בדרך של כלל מרוחקים מהדברים שגורמים נגעים, כגון סיפור לשון הרע וגסות הרוח, ואילו בעל הבית הלזה נכשל במעשים הרעים הללו וראוי לו
ההכנעה הזאת כלפי איש הכהן.

ואילו לפי השיטה שנייה, הדרישה שדווקא כהן יטפל בראיית נגעים אינו דבר מכובד אלא מוכרח מכיוון שהכהן נהנה מהעם במתנת הכ״ד מתנות כהונה וככך יש לו להיות נוכח לעזור לבני ישראל לצאת ממסגרת הטומאה על אף שהטיפול אינו נעים.

נגע הבית יכול להיראות אפילו בקיר צבוע, וגם נגע שנראה בעליית הבית חשוב כנגע במלא תוקפו אבל אם הנגע מופיע בקירות לצד חוץ של הבית -איננו מטמא כלום (ספרא מצורע, ס״ק פב)

האט עם ביקוש הראייה
לתפוס את הכהן לרדת לראות את נגע הבית גם לא דבר פשוט, א כל, אם הנגע הופיע בימי חג, מחכים בראייה עד אחרי החג, וכן לנגע בבית חתן וכלה הכהן יסרב מלראות עד אחר גמר שבעת ימי שמחתם (ספרא מצורע ס״ק פו).

שיעור נגע המינימלי
נגעי בקיר הבית אינו צריך להיות כל כך גדול, אבל הוא צריך להיות קצת יותר גדול מנגעי עור או נגעי בגד. שבבגד, השיעור המינימלי הוא כגריס אחד, ואילו לעניין נגעי בית -שני גריסים, וזה נגע די קטן ייחסית לגודל הקיר, אבל יתכן שיבא ממנו תוצאות עצומות.. (ספרא מצורע ס״ק פז)

ואיזה סוג בית מתטמא? דווקא בית רגיל בן ארבע קירות (ויותר), כי בתים בלתי רגילים כגון בית עגול (מבצר עגול וכדומה) וכן בית בעל שלוש דפנות (טריגון) לא יתטמאו בשום אופן. ובתוספתא (נגעים ו ג) מוסיף גם בית בעלת שתי קירות ובעלת חמש קירות שגם בהן לא שייכת טומאת נגעים.

נכון שהבית צריך שתהיה בעלת ארבע קירות (לפחות). עם זאת, מספיק שהנגע יראה על קיר אחד בלבד
רבי ישמעאל סבור כי די שהנגע יראה על אבן אחת בקיר. ואילו רבי עקיבא מצריך שתי אבנים שינוגעו. ושיטת ראב״ש (רבי אלעזר בן שמעון או רבי אלעזר בן שמוע הכהן?) היא שהנגע צריך להופיע על שתי אבנים בפינה (הזווית) בין שתי קירות (ספרא מצורע ס״ק פח, משנה נגעים יב ג) , הגמ׳ (נדה יט עמוד א) מגדירה מחלוקת הזאת כאחת בין רבנן לראב״ש ולכן על פי כללי הוראת הלכה יצא שההלכה היא כרבנן, כלומר שדי בהופעת הנגע באבן אחת.

אכן הגמרא (סנהדרין עא.; תואם את דברי ראב״ש לאותה השיטה האומרת (מובא בתוספתא נגעים פרק ו) שלא היה אף פעם מציאות של נגעי בתים וגם לא תהיה, לפי״ז יוצא שלא קבלו את שיטתו של ראב״ש להלכה, ועיין שם בגמרא סיפורי התנאים רבי אלעזר ברבי צדוק ורבי שמעון איש כפר עכו שהעידו על
מציאות נגעי בתים.

כמות האבן

כאמור יש שלש דעות בספרא בעניין כמות האבן בתוך הקיר שיהיה ראוי לקבל נגע, אבל לא מוזכר שיעור לא בגודל ולא בכבדות של האבנים.
וניתן לפרש שאין שיעור באבן זולת זה שצריך תהיה די גדול כגריס (או שנים) שהוא הגודל המינמלי בנגעים. אמנם, בתוספתא מובא שתהיה האבן די גדול להצריך שני אנשים לנשאו אבל ברמב״ם לא הביא
שום שיעור לגודל האבנים וזה בהתאם לשיטתו להביא רק הלכות מוסכמות (ובביאור קהלות יעקב לסדר טהרות סימן לג מציע אליבא דתוספות ביומא דף ג עמוד ב ד״ה דרבי׳ שכאן חולקים רבנן על ראב״ש באמרם שאין צורך בשיעור להאבנים ואם כנים דבריו יוצא שאין צורך באבן כבד וגדול אלא די באבנים קטנטנים אשר בתוך המלט שבעצם כולל גם אבנים וגם עפר כדלקמן)

וגם יש לכהן לעיין אם הקירות של מלט בנויות על יסוד של אבני מחצב. שאם כן, הרי זה יחשב כקיר בנוי מאבן ואילו המלט אשר מעליו חשוב כחומר עפר (ראה לקמן), וכבר יהיה ראוי ליטמא בנגעי בית.

בית מוסגר מטמא רק מתוכו ואילו בית שכבר הוחלט כטמא וטרם נתיצתו מטמא גם מתוכו וגם מאחוריו (ספרא מצורע ס״ק קו)

אז איך זה נראה?
הכתוב מתאר נגעי הקיר כ״שקערורות ירקרקות או אדמדמות״
אז מה זה שקערורת (בצבע ירקרק)? לפי פרשנות התורה והמצווה להספרא, המילה שקערורת מציין שיקוע הנגע בעובי הקיר, כלומר שאין הנגע נקלף בקלות אלא היא צנחה פנימה -שגם אם יסיר הטיח מעל הקיר וגם יקלוף מהאבן עצמה לא יעזור לו להסיר הירקרקות הזאת.

נראין ״שפל״ מן הקיר
תיאור ״שפל מן הקיר״ פורש שהנגע מתראה בהיר יותר מאשר כל הקיר, וזה כוונת המילה ״שפל״ בכל מקרא לגבי ענין צבעי הנגעים (התורה והמצוה לספרא תזריע ס״ק נב ומצורע ס״ק פט).

על פי הכתוב בלשון רבות ״שקערורות ירקרקות ..ומראיהן״ יש משמעות שלא מדובר כאן על עיגול של מראה אחת ושלם אלא על קבוצה של כמה מראות קטנות של ירקרקות או אדמדמת שמצטרפים להראות גוונן של ירקרקת או אדמדמת.

אבל משמעות התיאור ״שפל״ מראה בהירות יותר מאשר כל צבע הקיר (ויש להקשות כי אמרנו לעיל שגם קיר צבוע יתטמא, אבל לפי התיאור של הנגע כנראה ׳שפל׳ כמקביל לכל סוגי הצבעים שאפשר להצביע קיר צ״ב איך יראה הנגע שפל כנגד קיר צבוע בצבע ירקרק או אדום בהיר).

ראייה ראשונה
לראייה הראשונה, הכהן בא אל הבית ורואה הנגע, אם המראה תואם להנ״ל הכהן יוצא מן הבית ונועלו למשך שבעת ימים, אחר המשך זה, חוזר הכהן ומביט; אם פשה נגע באזור הראשון של התופעה בשיעור אפילו זעיר ביותר או שהנגע קפץ להופיע בעוד בקיר אחרת של הבית בשיעור של גריס אחד -בעל הבית צריך להחל חליצת אבני קירו (ספרא מצורע ס״ק צא)

רק אבן או גם פלדה, ביטון וגבס?

בתחילת תיאור הכתוב את הופעת הנגע בקירות הבית יש משמעות שלא משנה מאיזה חומר הקיר בנוי, ואילו בטקס החליצה מתארת הכתוב את חומר הבית כאבן עצים ועפר.

לכאורה, ניתן להסביר שלא דיבר הכתוב אלא בהווה, כלומר שלא משנה מאיזה חומר הבית בנוי כל עוד שהבית נמצאת בתחומי ארץ ישראל,בנוי על הקרקע, ובעלת ארבע קירות.

הסבר זה מסתבר גם לפי המשך תיאור טקס החליצה; ״ועפר אחר יקח וטח את הבית״ ומה אם ירצה להטיח בחומר טיח שמורכב ממעט עפר ורוב סיליקון או בטיח שלא כולל עפר בכלל? אלא כאמור, לגבי חומר האבנים, העצים והעפר בדווקא יסתבר להישען על מידת התורה של ״דבר שנאמר במקצת והוא נוהג בכל״ ( מדה הי״ח מבין הל״ב מידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי)

והספרא (מצורע ס״ק צב) דורש: ״בקירת הבית״: ולא בקירות היצוע ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה ולא בקירות המנורה. ובתוספתא הובא כי העצים והאבנים והעפר (הכלולים בקירות הבית) מיטמאין בנגעים ואילו היציע והאיבוס והמגורה אינן מיטמאין בנגעים ואין מצטרפין עם הנגע וכן גם יובן בפשטות שאלו הדברים שנימנו אינם בכלל ׳בית׳.

וממקורות הללו מובן כי רק עצם קירות הבית מיטמאין ולא בנייני האביזרים של הבית, וכאמור כל עוד שהנגע מופיע בקיר הבית יטמא, ואין שום נפקא מינא מאיזה חומר בניין נבנה אותו הקיר כל עוד שהקיר נחשב על פי חז״ל כעצם הבית, כי לא דיבר הכתוב אלא במקצת חומרים והוא הדין לכל.

וכן לפי ציווי הנתיצה ששם כתוב ״ונתץ את
הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית״ ומפרש הספרא (מצורע ס״ק קז) שם ׳מלמד שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהיה בו אבנים ועצים ועפר׳, וניתן לפרש דנהי שבית בלי שלשת אלה לא יטמא, אבל יתכן חומרים נוספים לחומרים אלה שהנגע יופיע בהם ואז יצטרף הנגע בהם לשיוער המזעיר של הנגע במקום העצים האבנים או העפר.

וכך באמת היינו מפרשים לולא המשך הכתוב; ״וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע״ ומפרש הספרא (מצורע ס״ק צד); ..יכול אפילו קרמידין (פירוש רעפים) אפילו לבנים, תלמוד לומר ״אבנים״ . כלומר, יוצא ממילים אלו שרק האבנים בקיר טעונים חליצה (כלומר שרק הם יטמאו) ולא חומרים אחרים. (כי אילו חומרים אחרים יטמאו, יטענו גם כן חליצה, ולא ציוותה התורה כן).

ובבברייתא. די״ג מידות (נדפס בתחילת הספרא) דורש את הכתובים בפרשת נגעי בתים; ונתתי נגע מרעת בבית ארץ אחוזתכם משמע.. בית שאין בו אבנים ועצים ועפר, כשהוא אומר וניתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית דבר למד מסופו שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר״ ע״כ.

אבל, כן מובן שאילו הקיר בנויה גם מאבן וגם מלבינה בוודאי שחלק האבן אשר בקיר ראוי לקבל נגע ואפילו אם רוב הקיר בנוי מלבינה.
שכן מדברי התוספתא (כלים ו ג) יש להבין כי קיר שבנוי גם מאבן וגם מלבינה מוכשר להיטמא; ״בית שהוא בנוי..מלמטה אבנים ומלמעלה לבנים מטמאים בנגעים״ והנושא כלים פירשו שרק נגע בחלק האבן העץ והעפר של הקיר, טיעון חליצה.

והגם שהמדרש אינו כולל לבינה תחת גדר של המילה ״אבן״, הספרא (לגבי הפסוק ועפר אחר יקח וטח את הבית) כן כוללו בגדר של “עפר”, וכן מדר (לבנים עשוים מעפר וצואת בהמה) וחרסית נמנים בכלל עפר. אבל חומר סיד וגבס אינם מנויים בכלל עפר (ספרא מצורע ס״ק קא, ואולי הכוונה לעיל בספרא ס״ק צד ששם כתוב ״ואת האבנים אשר בהן הנגע״ ומפרש הספרא; ..יכול אפילו קרמידין (פירוש רעפים) אפילו לבנים, תלמוד לומר ״אבנים״ ע״כ הוא שרק באופן שיש אבנים בקיר אז הלבינה שבקיר אינו נטמא אבל במקרא שכל הקיר הוא מלבנים אז כן ראוי להיטמא או שנבאר ששם דיבר על הנתיצה ולא על תחילת חלות הטומאה).

ויש לתאם כל זאת עם דברי המשנה ׳בית שאחד מצדדיו מחופה (יש לפרש מחופה שמדבר על עצם הקיר היינו שהקיר חופה על הבית ולא שהקיר מצופה בחומר, דהרי כבר אמר התוספתא שאין מחפשים אחר החיפוי לראות האבן שתחתיו אם הוא מנוגע ורק מה שבגלוי) בשיש, אחד בסלע, ואחד בלבנים ואחד בעפר טהור׳ לפי פירוש הר״ש שם שכל ארבע קירות הבית צריכות להיות ראויין לקבל הנגע, ובמקרא שאחד מהם אינו כן גם שלשת האחרות אינן מטמאות.
ויוצא מזה שאם רוב של אחד מהקירות בנוי עם חומר שלא מטמא ומקצתו עם אבן שכן מיטמא, -אזי כל הבית ראוי לטומאה.

ובמשנה מפורש ש״אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר״ ולפי דברינו יובן שמדובר על החומר המינימלי ואין שום צורך שיהיה הבית בנוי בנוי באופן פרימיטיבי מאלו החומרים בלבד כדי להיטמא בנגעי בית.

ומה עם מלט? לפי ביאורו של הר״י קמנצקי, (סדר טהרות, סימן לג) כמעט ונחשב המלט כמו עפר ליטמא בהופעת הנגע עליו, לפי כך נתוסף חומר זה הנפוץ בימינו לרשימת חומרי הבנין שמיטמאים בהופעת נגע עליו.

חליצת האבנים

אבן שבה הופיע הנגע נחלצת מהקיר ונזרקת למקום טמא מחוץ לעיר וחשוב לציין שרק אבן ועצים ועפר שנוגעו טעונים חליצה, ואילו חומרים אחרים (כגון לבנים, רעפים כו׳, על אף שישנם שינוגעו ואף יצטרפו הנגע שעליו לשיעור המינימלי של שני גריסים) אינן טעונים חליצה. (ראה מלאכת שלמה למגעים יב ב)

נתיצה
ואחרי כן בא מלאכת הנתיצה, שהיא בעצם גירוד אזור הנגע על ידי כלי ׳המקצוע׳; יש לקלף בשימוש מקצוע את מקום מסביב לנגע (אם נביט לפי סדר הכתובים, כנראה שהכוונה למקום החסר בקיר אחרי שכבר חילצו את האבן הטמא) וכל עפר שנקלף על ידי המקצוע גם נזרק אל חוץ לעיר.

(רבי יוסי בן רבי יהודה מוסיף עד שלב ומצריך קליפת הבית כולו, ובקרקע יש לבעל הבית לקלף עד לעומק שלש אצבעות מתחת לנגע -ספרא מצורע ס״ק צה-ו וגר״א לתוספתא נגעים ו ז)

Boxify נגעי בית חמור יוצר מכל סוג נגעים בזה שפרחה. בכל הבית הבית גם כן טמא

שיבת הנגע
אם אחרי החליצה והנתיצה עזב הנגע את מקומו אזי שלום על ישראל. ובמקרא שחוזר הנגע לאותו מקום בקיר (כלומר לאבנים החדשים ששם במקום אלו שחלץ) או אפילו אם הנגע מופיע כעת מחדש בקיר אחר של הבית בגודל של שני גריסים -אזי יש מצוה לנצוץ את
הבית כולו (ספרא מצורע ס״ק קד).

סך הכל יש כמה אפשריות לתהליך הביקור והטיפול בנגעי בתים:
הכהה הנגע בביקור הראשון של הכהן- עושה קליפה וטוהרו

הכהה בביקור השני והלך הנגע קולפו וצריך ציפורים
פושה בביקור הראשון חולץ וקוצה וטח וחוזר בשבוע, הלך הנגע טעון ציפורים לא הלך טעון נתיצה

עמד בביקור ראשון ופשה בביקור שני חולץ ורוצה וטח ונותן לו עוד שבוע חזר נותץ לא חזר מביא ציפורים

וכן הדין אם עמד ביקור ראשון ובביקור שני(ספרא מצורע סוף ס״ק קה)