הלכה מול וכן נהגו

כתב המחבר בשולחן ערוך יורה דעה סימן סא סעיף כא;

ויש לעיין מה דעתו של המחבר פס”ד הלכה למעשה, ולפי כללי פסיקה של המחבר, ידוע שהיכן שנוקט שתי דעות הראשון כסתם ואח”כ “יש אומרים כו'” דעתו להלכה אינו כפי הדעה השנייה אלא כפי הראשונה, אבל מ”מ נראה כמביא עדות על ה”וכן נהגו” שכן המנהג וכאן ראוי לנהוג, ויש לעיין מה הכוונה בזה.

סתם ויש הלכה כסתם

אמנם, כלל סדר הפסיקה מובא בלשונות שונות בפי גדולי הפסיקה, כגון הש”ך (יור”ד סי’ רמב) שכ’ שכל סברת סתם ואח”כ “יש אומרים” הלכה כסתם. וכן בחלקת מחוקק (אה”ע סי’ א ס”ק יא)  וז”ל “איפה שהביא מרן סתם ויש אומרים אין הדבר כמסופק אצלו בין הסברות רק דעתו לפסוק כסברא ראשונה והיש אומרים מביא רק לחלוק כבוד לבעל הסברא ההיא”. וכן הוא בכללים בדרכי הפוסקים להכנסת הגדולה (אות סב) שסתם ויש, דעתו לפסוק כסתם. ומציין שם למהרי”ק שורש לח, לתשובות מהר”ש הלוי חו”מ סי’ ל, ומהרי”ט לשו”ע או”ח ח”ב סי’ א, וכן לרמ”ע מפאנו סי’ צז.

כגון זה כתב הפרי מגדים בכלליו לאיסור והיתר שסתם ויש אומרים הסתם הוא עיקר. וכעין זה האריך היד מלאכי ב”כללי השולחן ערוך” (ס”ק יז)  להביא להקת הפוסקים שכתבו הלכה כסתם, וכן שסמכינן על הכלל הזה.

עדות המחבר באמרו וכן נהגו

ואם דעת המחבר כפי דעה הראשונה יש לתמוה למה הביא דעה השניה כל עיקר – וכל שכן שמטרת השו”ע לערוך הלכות התורה בהלכה פסוקה ואינו ספר מנהגים. ודרך אחת לתרץ הוא ע”פ מש”כ השתילי זיתים (בכללי השו”ע בהקד’) שדרך מרן להביא היש אומרים כדי לאפשר סמיכה עליהם בשעת הדחק.

ובחיפוש בלשונות המחבר בשו”ע, בכמה מקומות מביא סתם ואח”כ “ויש אומרים” אבל לא מצאנו עוד מקום בו המחבר מביא סתם ואח”כ “ויש מי שאומר” בלשון יחיד בלבד, ודבר זה ראוי לעיון להבחין אם הורע כוחה של סברת השתילי זתים בעת שמרן הקטין מקום הסמיכה אפילו בשעת הדחק כיוון שעסקינן רק בדעת יחיד שמיקל. (ואין להוסיף לומר שהורע כוחה של היש מי שאומר כי אינו על דרך סתם ואח”כ “אבל פלוני כותב”, וכפי שכ’ בפעולת צדיק ח”ב סי’ עב, הובא בכללים בדרכי הפוסקים להכנסהג”ד אות לג, שבד”א שדעתו כפי ה”אבל פלוני כותב” הוא בבית יוסף דווקא אבל לא בשו”ע. וכן אין לומר דחסר לשון “וכן נהגו וכן עיקר” דאין דרך המחבר לכתוב כן).

ומצאנו דרך דומה בהל’ ברכת התורה או”ח מז יא, וז”ל המחבר “אם ישן שינת קבע באמצע היום צריך לברך שוב ויש אומרים שא”צ, וכן נהגו”. ובדיני אפייה ביו”ט סימן תקז סעי’ ד כ’ “וכן נהגו” אבל שם חסר צורת סתם וי”א. וכן בסי’ תקנ”ד סעיף ח (בעניין טבילת נדה בט’ באב) כ’ שטבילה בזמנה מותרת אבל בזה”ז אין טבילה בזמנה הילכך לא תטבול בו, וכן נהגו. ובהל’ מילה סי’ רסה סעיף ז כ’ “כשהאב עצמו מוהל את בנו הוא מברך שהחיינו. ואם המוהל הוא אחר י”א שאין שם ברכת שהחיינו ולהרמב”ם לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה וכן נהגו בכל מלכות א”י וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים” ע”כ.

הראנו לדעת שצורת פס”ד בחלות זלו”ק בחו”ל אינו דומה כל הצורך לשאר מקומות השו”ע דבהן כתיב ויש אומרים בלשון רבים, דכאן כתב בצורת לשון יחיד, ובמילא יש לברר מה דעתו של המחבר בזה להלכה וכן למי כיוון בהאי יש מי שאומר.

יש מי שאומר

בעיון אחר מי כיוון המחבר באמרו “ויש מי שאומר” איתא בבאר הגולה שהכוונה להטור, אבל בבדיקה שם בטור חזינן דסמך על המהר”ם מרוטנבורג ועל רש”י ז”ל, וזה קשה כי מצאנו דווקא להיפך; שהמהר”ם בתשובתו החמיר למדי בחיוב השוחט לתת זלו”ק לכהן בחו”ל (וכן העיד בתשב”ץ קטן), וכן מצאנו בתשובת רש”י שקבע כאן דכל הנהגה להקל במצוות זלו”ק בחו”ל אינה בתורת הלכה ואפילו אינה בתורת מנהג, אלא נהוג בלבד, ובמילא אין להורות קולא אפילו ליחיד הבא לשאול, ועיי”ש בתשובתו לרבי נתן ברבי מכיר דמידרש לא דרשינן ואורויי לא מורינן.

הראת לדעת כי אפילו יגיעה לא יהני למצוא מי הוא הדעה המקלת, כי המקילים תלו הדעה בהמהר”ם מרוטנבורג ורש”י ז”ל, ומצאנו שבמקומות שנחתו לדון בחלות החובה בחו”ל לא נקטו להקל, ואדרבה כנ”ל.

פוק חזי מאי עמא דבר

וע”פ תשובת רש”י יש ליישב סברת “פוק חזי מאי עמא דבר” (לעניין הבאת סכין בשבת קודש לשחיטת קרבן פסח, איתא בגמ’ שבבוא הלל מבבל הורה “פוק חזי מאי עמא דבר”, והאי “דבר” אינו לשון “עם החוץ” (היינו עם הארץ) אלא לשון מנהג העם (דבר לשון מנהג)) – ולכאורה נקל לראות שדיירי חו”ל אינם נוהגין לתת זלו”ק לכהנים בימינו ובמילא איכא לסבור שיש כאן הלכה רווחת בישראל ואין לשנות. אבל לאמיתו של דבר ס”ל לרש”י שאין כאן תורת הלכה ואפילו לא תורת מנהג, וכן יראה קצת ע”פ דיוק בלשון המחבר דלא נקט “וכן המנהג” וכן לא סיים לומר “וכן נהגו וכן עיקר”. אבל מ”מ בהכרח יש לומר שפס”ד המחבר הוא כרוב ה”תלתא סבי” של המחבר, וכדלקמן.

קיצור פסקי הרא”ש לפרק הזרוע

פסק דין המחבר

ולעניין פס”ד המחבר יש להחשיב מה שכ’ המחבר בהקדמתו לשולחן ערוך, שנוקט ככלל גדול לפסוק כשלושת עמודי העולם (שהם הרמב”ם, הרי”ף והרא”ש), ובנדו”ד כל שלושתם נקטו כריהטת פרק הזרוע שהמצווה חלה על השוחטים בחו”ל, ולכן מוכח למעיין שדעתו להלכה שלמה נגרע מצוה גדולה זו ממקומה בין המצוות גם בחו”ל – וככל יתר מצוות עשה שהן מסוג חובת הגוף שנוהג בין בארץ ובין בחו”ל. א”כ א”א ליישב הא דכתב “וכן נהגו” שכן דעתו להלכה, והיישוב הוא כדרך שכתב השתילי זיתים הנ”ל שנקט דבר היש מי שאומר להסתמך עליו בשעת דוחקא, וכל עוד שאין שעת הדחק יש לילך בדרך הרווחת כפי הכלל הידועה במחבר, סתם וי”א הלכה כסתם וכ”ש שכן דעת כל הראשונים שמצווה גדולה זו חשוב בין המצוות הנוהגות בכל מקום ובכל זמן.

Copyright secured by Digiprove © 2015-2016All Rights Reserved