מיוחדיותו של הכהן להורות בהלכה

מאת יהודה הלוי

מהיכן מיוחדיותו של הכהן לשמש כמורה הוראה?

תחילתו של הכהן כמורה הוראה, נעוצה ככל הנראה בברכה הקשורה להיות הכהנים החלק הנבחר משבט לוי. המורה ההוראה הראשון שקם לעם ישראל, מאז היותו לעם במעמד הר סיני, הוא משה רבינו, מי שקיבל התורה מפי נותנה ומסר אותה לעם ה’, וגם לאחר ששמע לעצתו של יתרו ומינה תחתיו את שרי האלפים, הרבבות והעשרות, הוא הוסיף ושימש כ”מוראה הוראה – על”, כאשר כל הדבר הקשה אשר ימנע מידיעתם של שאר הדיינים, יקריבון אליו.

כוח זה של משה רבינו, נמסר כמתנת נצח לבני השבט, בברכתו של משה רבינו. לאחר שהוא משבח את לוי כ”איש חסידיך”, וזאת על אי השתתפותו בחטא המתלוננים, “אשר ניסיתו במסה”, ולאחר שהוא מוסיף ומפאר את מעשיו בכך שבחטא העגל בני שבט לוי לא חטאו, ולא די בכך אלא שהוסיפו והרגו את קרוביהם, בני דודיהם מצד האם, ואפילו סביהם מצד האם, אלו שחטאו בעגל, “האומר לאביו ולאמו לא ראיתי ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך”, ולא די בכך אלא שגם “בריתך ינצורו”, שאותם שנולדו במדבר של ישראל לא היו מלין את בניהם והם היו מולין, הוא מברך אותם בברכה “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך”. במעמד זה, מברך משה רבינו את שבט לוי שישמשו כמורי הוראות לעם ישראל.

כאשר אנו מתבקשים לעיין לאיזה חלק בשבט זה התכוין משה רבינו למסור את כח ההוראה, אנו מגיעים למסקנא המובילה להשערה כי הוא התכוין בעיקר לכהנים, לאותם ש”ישימו קטורה באפך” (הכהן הגדול) “וכליל על מזבחך”, (שאר הכהנים).

פרשנות הספרי
בספרי, על פסוק זה נאמר: “יורו משפטיך ליעקב; מלמד שכל הוריות אינן יוצאות אלא מפיהן, שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, ריב אלו ריבי פרה וריבי סוטה וריבי עגלה, נגע אלו נגעי אדם ונגעי בתים ונגעי בגדים”. בתחילת דברי הספרי, נראה כי כי כח הפסיקה של הכהנים הוא מוחלט וראשון; “שכל הוריות אינן יוצאות אלא מפיהן”.

לעומת זאת בהמשך דבריו נראה כי הבין את דברי הפסוק כמתייחסים בעיקר להוראות שאליהם נצרכת לא בקיאות או חכמה מיוחדת, אלא אך ורק פסיקה שכוחה נגזר מגזירת הכתוב, כפסיקה בנגעים, טהרת אפר פרה אדומה, פרשת עגלה ערופה, והשקיית סוטה במים המאררים.
בהלכות אלו, משמש הכהן לא כמכריע ספיקות בדווקא, אלא בעיקר כמבצע פעולות רוחניות, שעל ידן נגזרים דינים והלכות שונות, בפרשת הסוטה הוא משקה את הסוטה ומכריע על ידי ההשקיה אם אכן היא אסורה על בעלה או מותרת. בפרשת הנגעים הוא קובע על ידי אמירתו שהנגע יהיה טמא או טהור, ולמרות שהוא אינו בקי בהלכה הרי הרב הבקי בהלכה מורה לו לומר טמא או טהור והוא אומר אחריו, וכך נקבע דין הנגע. כמו כן דווקא הכהן הוא זה שמזה אל הטמא כדי לטהרו מטומאתו, ורק באופן זה פורחת ממנו הטומאה.

הכהן כדיין
ולמרות זאת, קיימות ראיות האומרות, כי למרות שאכן ישנן שני סוגי הוראות; הוראות הבאות לברר את הדין הקיים זה מכבר, שכוחן קלוש יותר ויכולות להתבצע גם על ידי אדם שאינו כהן, והוראות שעל ידי ההוראה חלה (מלשון “חלות”) טומאה או טהרה, או איסור והיתר, שהוראות אלו אינן חלות אלא על ידי הכהן, נראה כי גם בהוראות מהסוג הראשון, העדיפה התורה את הכהן, ואף נתנה לו כח מיוחד.

אסמכתא וראיה לכך, ניתן למצוא בדברי חז”ל. בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין (לד, ב) כתוב: תניא היה רבי מאיר אומר מה תלמוד לומר “על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע”, וכי מה ענין ריבים אצל נגעים? אלא מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו, אף ריבים ביום, ומה נגעים שלא בסומין דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומין, ומקיש נגעים לריבים, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים, אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה, ודין הוא ממונו בשלשה גופו לא כל שכן ת”ל והובא אל אהרן הכהן או אל אחד וגו’ הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים”.
בהמשך הגמרא שם, מובא כי שאר החכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים שאין להקיש ריבים לנגעים לכל דבר ועניין, ולענין פסול סומא לדון אין מקישים ריבים לנגעים, וכך נפסק להלכה. עם זאת, למדנו מדברי הגמרא, כי הכוונה במילה “ריב”, אינה לריבי פרה וריבי סוטה וריבי עגלה, כדברי התוספתא, אלא אכן לדיני חושן משפט רגילים שבין אדם לחבירו. ואם כן, לפי פשטות הגמרא, נמצא כי אכן ניתנת עדיפות מיוחדת לכהן לדון דיני ממונות.

יתכן, כי אמנם דיני חושן משפט דומים יותר לריבי סוטה וריבי עגלה מאשר לשאר ההלכות הכתובות בחלקי “אורח חיים” ו”יורה דעה”. החילוק בכך, טמון בהסברו של רבי שמעון יהודה שקאפ, מגדולי האחרונים, שהקשה: כיצד יתכן ש”ספקא ממונא לקולא”, והלא יש כאן “ספקא דאורייתא”, שהרי אסור לאדם להחזיק בממון חבירו והדבר אסור בלאו של “לא תגזול”? ומתרץ הגרש”ש, כי ההפך הוא הנכון: דיני חושן משפט נקבעים אך ורק בבית דין, ולכן אם פסקו בית הדין כי לפי כללי המשפט היהודי, המוציא מחבירו עליו הראיה מכיון ש”סברא היא מכאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא”, אם כן גם הממון שייך לגמרי לזה שמחזיק בו, ואין עליו לאו של לא תגזול. הרי שבדיני חושן מפשט מוחלט כוחו של הדיין לקבוע וכאשר פסק כן הוא מדין “וודאי” ולא מדין “ספק”.

ואכן כך נאמר בתוספתא (נגעים א, ה): “מי שנסמית אחת מעיניו אינו רשאי לדין, שנאמר (ויקרא יג) לכל מראה עיני, ואומר (דברים כא) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, מקיש ריבים לנגעים מה נגעים לכל מראה עיני הכהן אף ריבים לכל מראה עיני הכהן”.

הכהן כרב בהלכות איסור והיתר
אך למעשה, קיימות ראיות האומרות כי לא רק בדיני חושן משפט גדול כוחו של הכהן והוא מועדף על שאר העם, אלא אף בדיני איסור והיתר. וכך נאמר בפסוק (ויקרא י ח-יא): וַיְדַבֵּר ה’ אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. לֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.
הכוונה במילים “ולהורות את בני ישראל את כל החוקים”, מלמדת לכאורה כי זהו תפקידו הטבעי של הכהן, ויתכן שלמרות שאכן כל יהודי תלמיד חכם מותר בהוראה, שהרי מפסוק זה לומדים חז”ל שכל מורה הוראה אסור בהוראה כשהוא שיכור, עם זאת חמור הדבר אצל הכהן. הכהן במהותו, הוא מורה הוראה, ותפקידו זה הוא חלק מתפקידו ככוהן ומשרת בקודש, ולכןבזלזולו של הכוהן בתפקידו זה, כרוך בעונש החמור – מיתה.

וכך כותב בפירוש עזרת כהנים לספרא: דרך הרגיל של הדבר לבקש הוראה תורנית מפי כהן, ואילו גם כל בני ישראל כשרים להורות בהתורה. כלומר, אכן כל ישראל כשרים להוראה, אך הרגילות היא לבקש ולשאול את ההוראה מפי הכהן, ולמציאות זו מתייחסת התורה. וככל הנראה הסיבה לך היא בכך שתפקידו הטבעי של הכהן הוא להיות מורה הוראה.

באופן דומה כותב הרלב”ג על הפסוקים הנ”ל, ומבאר כי למרות שהאיסור להורות בתור שיכור משותף גם לשאר השבטים, למרות זאת מכיון ש”לפי שהדין הזה יהיה יותר ראוי בכהן, כי השגגה תהיה בהוראתו תזיק יותר לפי שהוא משותף לכל ישראל, כענין שנאמר יורו משפטיך ליעקב , ואמר בפרשת שופטים כי יפלא ממך דבר למשפט ובאת אל הכהנים הלוים”. כלומר, אכן גם לישראל מותר להורות, אך בעיקר מיועד לתפקיד זה הכהן, ואליו באים כל ישראל לשאול את ספקותיהם, ולכן המכשול שיתהווה בהוראתו כשיכור חמור יותר והוא משותף לכלל.

אסמכתא נוספת לכך, אשר גם היא מוזכרת בדברי הרלב”ג האמורים, הם דברי התורה בפרשת שופטים (דברים יז, יח): כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ.ה’ אלקיך, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט”. מדברי התורה נראה, כי השופט הטבעי ומורה ההוראה הרגיל הוא הכהן, אלא שקיימת אפשרות נוספת “ואל השופט”, כלומר גם שופטים משאר השבטים כשרים להוראה.

וכך, אכן מפרש הרלב”ג שם: “ובאמת אל הכהנים הלויים, לפי שנאמר בהם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפי שנאמר בהם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל אמר תחילה הכהנים הלויים כי מהם ראוי לבחור לסנהדרי גדולה אם יש בהם ראויים לזה, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם כלומר אף על פי שלא יהיה לא כהן ולא לוי” כו’.

וכך גם פוסק הרמב”ם למעשה, כי לכתחילה צריכים להיות בסנהדרין גם כהנים: “ומצוה להיות בסנהדרין גדולה כהנים ולויים שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים. ואם לא מצאו אפילו היו כולם ישראלים הרי זה מותר”. מפרשי הרמב”ם מביאין את מקורו בספרי פרשת שופטים, “אל הכהנים הלוים, מצוה בב”ד שיהיו בו כהנים ולוים, יכול מצוה ואם אין בו פסול, ת”ל ואל השופט אפילו שאין בו כהנים ולוים כשר”. ע”כ. ובלחם משנה מוסיף על כך, כי הרמב”ם הבין כי דברי הספרי אמורים רק בדיני סנהדרין גדולה, שהרי באותו פסוק שבו נאמר “אל הכנים הלוים”, כתוב “וקמת ועלית”, שהכוונה בזה היא לעלייה לבית המקדש ששם מקום הסנהדרין הגדולה.