יחסה של התורה אל הצרעת שונה מיחסה לתופעה גופנית רגילה. נגע עשוי להופיע בעורו של אדם, בבגדו או בביתו — ואף על פי כן, מעמדו על פי התורה נקבע דווקא על ידי כהן. חז״ל והמפרשים מתארים את הנגעים כמסר המעורר את האדם לבדוק את דרכיו, להתבונן במעשיו ולתקנם.

הדיון כאן עוסק בצרעת כפי שהיא מוגדרת בתורה ובדברי חז״ל. אין לזהות אותה באופן אוטומטי עם פסוריאזיס, מחלת הנסן או אבחנה רפואית מודרנית אחרת.

מדוע מביאים את הנגע אל הכהן?

התורה אומרת:

וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים

— ויקרא יג, ב

קביעת טומאתו או טהרתו של הנגע נתונה לכהן. הספורנו מבאר כי הכהן מדריך את הנפגע לפשפש במעשיו ולהתפלל, ואף הכהן עצמו מתפלל עליו. העיסוק המתמשך של הכהנים בנגעים מקנה להם טביעות עין ויכולת להבחין בין המראות השונים.

הזוהר מוסיף רובד נוסף לתפקידו של הכהן. על הפסוק ״נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן״ מתואר הכהן כמי שיודע להבחין באופיו של הנגע — אם מדובר ביסורין דרחימותא, ייסורים של אהבה, או בנגע הקשור לדרכיו ולמעשיו של האדם.

הזוהר מסכם:

דהא לפום ארחוי דבר נש גרים נגע בעלמא

— זוהר, תזריע, חלק ג׳ מז ע״א

כלומר, אין לפנינו רק בדיקה של סימן חיצוני. הכהן עומד בנקודת המפגש שבין דיניה המדויקים של התורה בנגעים לבין תהליך ההתבוננות והתיקון שהנגע נועד לעורר.

עבירות ומידות הקשורות לצרעת

בדברי חז״ל ובמפרשים מופיעות סיבות שונות לנגעים. בין השאר:

שבעת הדברים שמונה התלמוד

במסכת ערכין טז ע״א מובאים דברי רבי יוחנן כי על שבעה דברים נגעים באים:

1. לשון הרע
2. שפיכות דמים
3. שבועת שווא
4. גילוי עריות
5. גסות הרוח
6. גזל
7. צרות העין

הגמרא אינה מסתפקת ברשימה, אלא מביאה מקורות מן המקרא המלמדים על כל אחד מן הדברים. מרים היא הדוגמה הידועה ביותר לקשר שבין צרעת ללשון הרע, אך דברי חז״ל מרחיבים את התמונה וקושרים נגעים גם לשפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל וצרות העין.

אחד עשר הדברים במדרש תנחומא

מדרש תנחומא, מצורע ד׳, מביא רשימה רחבה עוד יותר ושואל:

על כמה דברים נגעים באים על האדם?

המדרש מונה אחד עשר דברים:

1. עבודה זרה
2. חילול השם
3. גילוי עריות
4. גניבות
5. לשון הרע
6. מעיד עדות שקר
7. דיין המקלקל את הדין
8. שבועת שווא
9. נכנס בתחום שאינו שלו
10. חושב מחשבות של שקר
11. משלח מדנים בין אחים

ומוסיף המדרש דעה נוספת: ״ויש אומרים אף על עין רעה״ — צרות עין ואי־רצון להיטיב לאחרים.

האם צורת הנגע יכולה לרמוז על סיבתו?

כאן מוסיפים כמה מן המפרשים רובד חשוב במיוחד. התיאורים השונים של הנגעים בפרשת תזריע אינם בהכרח רק צורות שונות של אותה תופעה.

פירוש שפתי כהן על התורה מקשר בין תיאורים ופרשיות מסוימות בדיני הנגעים לבין החטאים והמידות שחז״ל קישרו לצרעת.

בין ההתאמות המובאות בדבריו:

גם מפרשים אחרים רואים משמעות במונחים המסוימים שבהם התורה מתארת את הנגע. הכלי יקר, לדוגמה, מקשר את המילה שאת — דבר מורם ונישא — לגסות הרוח; את ספחת, דבר הנספח ונדבק, להיקשרות מופרזת לרכוש; ואת לובן הבהרת ללשון הרע, שבכוחו להלבין את פניו של אדם מרוב בושה.

פירושים אלו מעניקים משמעות נוספת לדיוק הרב שבו התורה מתארת את מראות הנגעים. הכהן נדרש לדעת את הדינים המעשיים הנוגעים למראה הנגע, גודלו, התפשטותו, צבע השיער, מקומו ושינוייו. ובמקביל, הספרות התורנית מלמדת שהנגעים משתייכים למערכת רוחנית שבה הופעה חיצונית עשויה לשקף בעיה פנימית.

כאשר דווקא השתיקה היא חלק מן הבעיה

אחת הסיבות הפחות מוכרות מופיעה בזוהר. כשם שאדם עלול להיענש על דיבור מזיק, ישנם מצבים שבהם הוא נדרש לדבר — ושתיקתו היא עצמה כישלון.

הזוהר מתאר מצב שבו הציבור הולך בדרך שאינה ראויה, ויש אדם שביכולתו לדבר ולהוכיח אך הוא שותק:

כל שכן אי עמא אזלין בארחא עקימא והוא יכיל למללא להו ולאוכחא להו ושתיק ולא מליל

— זוהר, תזריע, חלק ג׳ מו ע״ב

מכאן שאין לצמצם את הצרעת ל״עונש על לשון הרע״ בלבד. הדיבור אכן תופס מקום מרכזי, אבל המקורות מציירים תמונה רחבה בהרבה: מה אדם אומר, מתי הוא נמנע מלומר את מה שעליו לומר, כיצד הוא מתנהל בענייני ממון, כיצד הוא מתייחס לאחרים, האם הוא יוצר שלום או מחלוקת, האם הוא מכבד גבולות, וכיצד הוא מתייחס לתפקידים ולמעמדות שקבעה התורה.

הצרעת והכהונה

הקשר בין נגעים לבין הכהונה עצמה משמעותי במיוחד. לאחר מחלוקת קרח מזהירה התורה שמי שאינו מזרע אהרן לא יקרב לעבודת הכהונה. חז״ל דורשים את הלשון החריגה ״כאשר דיבר ה׳ ביד משה לו״ כרמז לידו של משה שנצטרעה, וקושרים בין ערעור שלא כדין על הכהונה לבין עונש הצרעת.

בכך מקבלת העובדה שהתורה מסרה את קביעת הנגע דווקא לכהן משמעות נוספת. האדם נדרש לבוא לפני מי שמייצג מוסד תורני שעניינו עבודה, גבולות, אחריות, שלום ונאמנות לסדרים שקבעה התורה.

מקורות

1. זוהר, תזריע, חלק ג׳ מו ע״ב–מז ע״א. על דיבור מזיק, שתיקה במקום שבו נדרשת תוכחה, ועל יכולתו של הכהן להבחין באופיו של הנגע.
2. ערכין טז ע״א. שבעת הדברים שעליהם באים נגעים: לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל וצרות העין.
3. מדרש תנחומא, מצורע ד׳. אחד עשר הדברים המביאים נגעים, וכן הדעה המוסיפה עין רעה.
4. מדרש תנחומא, תזריע י״א. קשר בין צרעת לבין זנות; וראה גם משלי ו, לב–לג ובעל הטורים לקהלת ח, ט, כפי שצוינו במקורות המקוריים.
5. כלי יקר, במדבר ה, ב. קשר בין המצורע לעבודה זרה וללשון שנאמרה בעקבות חטא העגל.
6. חזקוני, במדבר ה, ו. ״נסמכה פרשת מעילה לפרשת זב ומצורע״ — ללמד שנגעים עשויים לבוא על ידי מעל וחטא.
7. סנהדרין קי ע״א; במדבר יז, ה; כלי יקר שם. על הקשר שבין ערעור שלא כדין על הכהונה לבין צרעת.
8. ספורנו, ויקרא יג, ה; יד, נז. על תפקידו של הכהן בהכוונת האדם לבדוק את מעשיו ועל המומחיות הנדרשת להבחנה בין הנגעים.
9. שפתי כהן על התורה, פרשיות תזריע–מצורע. התאמות בין סוגים ותיאורים מסוימים של נגעים לבין עבירות ומידות שונות.
10. כלי יקר, ויקרא יג, ב. על משמעותם של שאת, ספחת ובהרת והקשר לגסות הרוח, היקשרות לממון ולשון הרע.