זרוע, לחיים וקיבה בחוץ לארץ – מה פסק השולחן ערוך?
זרוע, לחיים וקיבה בחוץ לארץ – בירור דעת השולחן ערוך
יש לעיין מהי דעתו להלכה למעשה: האם עיקר פסקו הוא כדעה הראשונה, או שמא תוספת הלשון "וכן נהגו" מלמדת שבפועל הכריע כדעה המקילה?
מתנות נהוגות בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.
ויש מי שאומר שאינן נהוגות בחוצה לארץ, וכן נהגו.
סתם ויש אומרים – הלכה כסתם
לפי כללי הפסיקה המקובלים בדברי המחבר, כאשר הוא מביא דעה ראשונה בלשון סתם ולאחריה דעה אחרת בלשון "יש אומרים", דעתו להלכה היא כדעה הראשונה.
כך כתב הש"ך ביורה דעה סימן רמ"ב, שסתם ואחר כך יש אומרים — הלכה כסתם.
וכן כתב ה חלקת מחוקק, אבן העזר סימן א' ס"ק י"א :
"איפה שהביא מרן סתם ויש אומרים אין הדבר כמסופק אצלו בין הסברות, רק דעתו לפסוק כסברא ראשונה, והיש אומרים מביא רק לחלוק כבוד לבעל הסברא ההיא."
כן כתב גם בעל כנסת הגדולה בכללים בדרכי הפוסקים, אות ס"ב , שסתם ויש אומרים — דעת המחבר לפסוק כסתם. והוא מציין למהרי"ק, שורש ל"ח; תשובות מהר"ש הלוי, חושן משפט סימן ל'; מהרי"ט; ורמ"ע מפאנו סימן צ"ז.
וכעין זה כתב הפרי מגדים בכללים לאיסור והיתר , שהסתם הוא עיקר. היד מלאכי, בכללי השולחן ערוך, האריך אף הוא להביא להקת פוסקים שסמכו על כלל זה.
עדות המחבר באמרו "וכן נהגו"
אם דעת המחבר היא כדעה הראשונה, יש לתמוה מדוע הביא את הדעה השנייה כל עיקר, וכל שכן מדוע הוסיף את המילים "וכן נהגו".
דרך אחת לבאר זאת היא על פי דברי השתילי זיתים בכללי השולחן ערוך שבהקדמתו , שדרכו של רבי יוסף קארו להביא דעה של "יש אומרים" כדי שיהיה מקום לסמוך עליה בשעת הדחק.
ויש כאן נקודה נוספת הראויה לעיון: בענייננו לא כתב המחבר "ויש אומרים" בלשון רבים, אלא "ויש מי שאומר" בלשון יחיד.
אין זו צורת לשון המציגה שתי שיטות שקולות, אלא דעה יחידאית המובאת לאחר דין מפורש שנכתב בסתם.
ואף אין לומר שחסר כאן הלשון "וכן נהגו וכן עיקר", שכן אין זו דרכו הרגילה של המחבר בשולחן ערוך.
מקומות נוספים בלשון "וכן נהגו"
מצאנו בשולחן ערוך מקומות נוספים שבהם המחבר פוסק דין ולאחר מכן מציין את המנהג בפועל.
בהלכות ברכת התורה, אורח חיים סימן מ"ז סעיף י"א, כתב:
"אם ישן שינת קבע באמצע היום צריך לברך שוב, ויש אומרים שאינו צריך, וכן נהגו."
וכן בדיני אפייה ביום טוב, סימן תק"ז סעיף ד', הביא לשון "וכן נהגו"; ובסימן תקנ"ד סעיף ח', בעניין טבילת נדה בתשעה באב, כתב שאין טובלים בזמן הזה וסיים "וכן נהגו".
גם בהלכות מילה, יורה דעה סימן רס"ה סעיף ז', כתב: "כשהאב עצמו מוהל את בנו הוא מברך שהחיינו… ולהרמב"ם לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה, וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים."
מכאן שאין הכרח להבין שכל מקום שבו כתב המחבר "וכן נהגו" הופך את המנהג לעיקר הפסק. לעיתים זו עדות על המציאות המנהגית, לצד דין שגדרו נותר כפי שנכתב קודם לכן.
מי הוא ה"יש מי שאומר"?
בעיון אחר מי כיוון המחבר באמרו "ויש מי שאומר", כתב באר הגולה שהכוונה לטור.
אלא שבעיון בדברי הטור מתברר שהוא סמך על מהר"ם מרוטנבורג ועל רש"י. וכאן מתעורר קושי, שהרי במקורות עצמם מצאנו דברים שאינם מציגים פטור פשוט מחובת המתנות בחוץ לארץ.
מהר"ם מרוטנבורג עצמו החמיר בחובת השוחט לתת זרוע, לחיים וקיבה לכהן בחוץ לארץ. וכן העיד התשב"ץ קטן .
ובתשובת רש"י לרבי נתן ברבי מכיר מצאנו חילוק חשוב עוד יותר: ההנהגה להקל במתנות בחוץ לארץ אינה מוצגת שם בתורת הלכה, ואף לא בהכרח בתורת מנהג, אלא כמציאות שנהגו בה.
ולפי זה מובן מדוע אין לראות בעצם העובדה שרבים בחוץ לארץ לא נתנו את המתנות כהוכחה שהלכה פסוקה היא שאין החיוב נוהג שם.
פוק חזי מאי עמא דבר
לכאורה ניתן לטעון: "פוק חזי מאי עמא דבר" — צא וראה כיצד הציבור נוהג. והרי ידוע שבקהילות רבות בחוץ לארץ אין השוחטים נותנים כיום זרוע, לחיים וקיבה לכהנים.
אולם מתשובת רש"י עולה שאין הכרח לראות בהנהגה זו הכרעה הלכתית עקרונית. לדבריו, אין מדובר בהכרח בפסק של פטור אלא במה שנהג הציבור בפועל.
גם לשונו של המחבר מדויקת בזה. הוא אינו כותב "וכן המנהג", ואף אינו כותב "וכן נהגו וכן עיקר", אלא רק: "וכן נהגו".
קיצור פסקי הרא"ש לפרק הזרוע
פסק המחבר על פי שלושת עמודי ההוראה
כדי לברר את דעת המחבר יש לצרף כלל יסודי נוסף בדרך פסיקתו. רבי יוסף קארו קבע בהקדמתו לבית יוסף שהוא נשען בדרך כלל על שלושת עמודי ההוראה: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש.
במקום שבו שלושתם מסכימים, יש בכך משקל מכריע להבנת פסיקתו.
ובנידון זרוע, לחיים וקיבה, שלושתם נקטו בהתאם לריהטת הסוגיה בפרק הזרוע שהמצווה נוהגת גם בחוץ לארץ.
ממילא קשה לומר שכוונת המחבר בשתי המילים "וכן נהגו" הייתה לעקור את עיקר הדין שכתב בראש הסעיף, ובפרט כאשר הדעה המקילה עצמה נכתבה רק בלשון "ויש מי שאומר".
חובת הגוף הנוהגת בכל מקום
זרוע, לחיים וקיבה הן ממתנות הכהונה שאינן תלויות בקיומו של בית המקדש ואינן מצווה התלויה בארץ.
משום כך, לפי עיקר שיטת הראשונים והפסק הראשון שבשולחן ערוך, מצווה זו נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ, בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית.
אין אפוא מקום לראות בה כמנהג ארץ ישראל בלבד. מדובר במצוות עשה העומדת במקומה גם בזמן הזה, כאשר מתקיימים תנאי החיוב.
איגוד הכהנים סבור כי הדרך הישרה בקריאת דברי השולחן ערוך היא בהתאם לכלל המקובל של סתם ויש אומרים — הלכה כסתם.
לפיכך, עיקר פסקו של רבי יוסף קארו הוא כפי שכתב בראש הסעיף:
"מתנות נהוגות בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית."
במקום שאין שעת הדחק, ראוי לקיים את המצווה כעיקר הדין ולתת לכהן את הזרוע, הלחיים והקיבה, ולא להסתמך לכתחילה על ההנהגה המקילה שהתפשטה בחלק מקהילות חוץ לארץ.
לסיכום
השולחן ערוך פותח בפסק ברור שהמתנות נוהגות בכל מקום. רק לאחר מכן הוא מביא דעה יחידאית בלשון "ויש מי שאומר" ומוסיף "וכן נהגו".
לפי כללי הפסיקה המקובלים בדעת המחבר, סתם ויש אומרים — הלכה כסתם. גם עמדת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש מחזקת את החיוב בחוץ לארץ.
לכן יש להבין את "וכן נהגו" כעדות על ההנהגה שהייתה מצויה בחוץ לארץ, ולא כעקירת עיקר הדין.
ממילא, במקום שבו ניתן לקיים את המצווה כהלכתה, הדרך הראויה לכתחילה היא לקיים את מצוות זרוע, לחיים וקיבה גם בחוץ לארץ, וליתן את המתנות לכהן.
מקורות
- שולחן ערוך, יורה דעה סימן ס"א סעיף כ"א
- ש"ך, יורה דעה סימן רמ"ב – כללי הוראה
- חלקת מחוקק, אבן העזר סימן א' ס"ק י"א
- כנסת הגדולה, כללים בדרכי הפוסקים אות ס"ב
- מהרי"ק, שורש ל"ח
- תשובות מהר"ש הלוי, חושן משפט סימן ל'
- רמ"ע מפאנו, סימן צ"ז
- פרי מגדים, כללים לאיסור והיתר
- יד מלאכי, כללי השולחן ערוך, ס"ק י"ז
- שתילי זיתים, כללי השולחן ערוך
- באר הגולה, יורה דעה סימן ס"א
- תשב"ץ קטן
- קיצור פסקי הרא"ש לפרק הזרוע